החלטה בתיק בש"פ 8437/04

1.        על העורר ועל ארבעה נאשמים אחרים הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו ביום 3.8.04 כתב אישום המייחס לעורר, בארבעה אישומים, ארבע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שתי עבירות של שוד בחבורה, ושתי עבירות של ניסיון לשוד בחבורה. כתב אישום אחר - הזהה בתכנו לכתב האישום שהוגש על העורר - הוגש על אדם נוסף (להלן, יחד עם ארבעת הנאשמים האחרים - "הנאשמים הנוספים"). על פי הנטען בכתב האישום, בתמצית, בשניים מארבעה מקרים נכנסו העורר ואחדים מן הנאשמים הנוספים, לשתי דירות, קשרו את המתלוננים שנכחו בדירה, לקחו כסף מזומן בסכום של 50,000 ש"ח, 8,000 דולר ו- 1200 יורו, תכשיטים, אוסף מטבעות יקר ערך, פנקסי שקים, מסמכים ושעוני זהב ובאחת מן הדירות גם איימו בסכין על המתלונן כי ידקרו אותו אם לא יאמר להם היכן הכספת. בשני המקרים האחרים ניסו העורר ואחדים מבין הנאשמים הנוספים לשדוד שתי דירות נוספות, אולם לא הצליחו להיכנס לדירות.

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן), בהחלטתו מיום 22.8.04, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה. בדיון בערר, ביום 7.9.04, טען בא כוח העורר כי הואיל והעורר נתון במעצר מיום 21.7.04 והואיל וכתב האישום הוגש על העורר ביום 3.8.04 הרי שהעורר נתון במעצר, לאחר הגשת כתב אישום ובלי שמשפטו החל, תקופה המצטרפת כדי מעלה מ- 30 ימים ויש לשחררו כמצוות סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - "חוק המעצרים"). חברתי הנכבדה, השופטת א' חיות, שדנה בעררו של העורר, בהחלטתה מיום 7.9.04, ציוותה לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים ובערובות מן הטעם שהעורר שהה 6 ימים במעצר בלתי חוקי; לכך הוסיפה כי "נוכח החלטתי זו מתייתר הדיון בעררו של העורר על ההחלטה לעוצרו". למחרת היום, ב- 8.9.04, הוקרא לעורר כתב האישום וסמוך לאחר מכן נדונה בקשה חדשה שהגישה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד), בהחלטתו שניתנה באותו יום, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

           העורר עורר על שתי החלטות המעצר.

2.        בכתב הערר ובדיון לפני טען בא כוח העורר כי הפגם שנפל באי הקראת כתב האישום הוא פגם מהותי "אשר מסכל ההליך ומשמיט את הקרקע מהיכולת לעצרו מחדש". עוד טען כי לפי לשונה של תקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן - "תקנות סדר הדין הפלילי") יש למסור לנאשם הודעה על הזמנה למשפט לא פחות מארבעה עשר ימים לפני המועד הקבוע למשפט; ואילו העורר לא זומן כלל להקראת כתב האישום אלא נודע לו על כך יום לפני מועד ההקראה, בעת הדיון בעררו לפני השופטת א' חיות. לעצומם של דברים טען בא כוח העורר כי יש לשחרר את העורר בשל גילו הצעיר וכן משום שכל המעורבים האחרים בפרשה שוחררו לחלופות מעצר. כמו כן טען כי עברו הפלילי של העורר אינו מכביד וכי גם תסקיר המעצר בעניינו המליץ לשחררו.

           כנגדו טענה באת כוח המשיבה כי מלכתחילה נקבע מועד הקראתו של כתב האישום ליום 1.9.04 - שהיה היום ה- 30 מאז המעצר - אולם המועד בוטל ביוזמת בית המשפט, ומשמעויות הביטול נעלמו משני בעלי הדין. לדבריה, ההודעה על המועד החדש שנקבע להקראה נמסרה בעת הדיון בעררו של העורר בבית המשפט העליון אולם בא כוח העורר לא מחה על כן; ואפילו היה מוחה הלכה פסוקה היא כי במקרים כאלה יש לבחון אם הוגשמה תכליתו של החוק על ידי ההקראה החדשה. לגישתה, בוצעה ההקראה כדין ובשלב זה רשאי בית המשפט לחזור ולשקול בעניין המעצר, אפילו היה העורר משוחרר באותה שעה. לכך הוסיפה כי השופטת א' חיות בהחלטתה הנזכרת הדגישה שהטעם לשחרור העורר הוא "הפגם החמור שנפל בעניין מועד קיום ההקראה בעניינו של העורר ואין בה משום הבעת דעה באשר לשיקולים הצריכים להכריע את הכף בעניין מעצרו מחדש של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו", וכי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים בהחלטת המעצר האחרונה. לעצומם של דברים טענה כי בטענת ההפליה אין ממש שכן העורר היה הנאשם הדומיננטי בין הנאשמים האחרים והרשעותיו הקודמות מלמדות שהתנהגותו רצידיביסטית. לדבריה, ניתן לאבחן בין העורר לבין הנאשמים האחרים, בין היתר, בשל עברו הפלילי וכי אפילו שוחררו הנאשמים האחרים בטעות, אין הדבר מחייב הפעלה אוטומטית של עקרון השוויון. עוד טענה כי בתסקיר המעצר שהוגש נאמר שחלופת המעצר שהוצעה אינה הולמת.

3.        אינני רואה עם בא כוח העורר עין בעין.

           לפי סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - "חוק סדר הדין הפלילי") ולפי תקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי יש להמציא לנאשם הזמנה בכתב למשפט בצירוף העתק מכתב האישום, ואם יש לו סנגור יש להודיע על המועד בכתב גם לסנגור. אם הוגש כתב האישום מטעם היועץ המשפטי לממשלה או מטעם פרקליט מפרקליטות המדינה - שזה המצב בענייננו - יש להמציא את ההזמנה וההודעה לא פחות מארבעה עשר ימים לפני המועד הקבוע למשפט. החשיבות הרבה שיש לקיומן של מצוות אלה אינה רק בכך שהן באות להודיע לנאשם ולסנגורו מה מועד המשפט, אלא בעיקר בכך שהן באות לאפשר לנאשם להתכונן למשפטו בעוד מועד (ראו דברי השופט א' מצא בבש"פ 7287/02 כאמל נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 1525). עם זאת נאמר לא אחת כי "הגישה המתחייבת היא בדיקה עניינית של השאלה אם נפגעו זכויות הנאשם, ואין להיתפס לעניין זה לטענות פורמליות ופגמים שאין בהם כדי לפגוע בזכותו המהותית של הנאשם להתכונן להשמעת תגובתו לכתב האישום" (דברי השופטת ד' ביניש בבש"פ 7465/03 סלים נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 839; כמו כן ראו דברי בבש"פ 9828/02 עומר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1)496 ובבש"פ 3670/01 מצלאווי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001 (2) 768). יתר על כן, "הזכות לקבלת הזמנה במועד הקבוע בתקנה 20א עומדת לנאשם רק פעם אחת, היינו לקראת המועד הראשון שנקבע על-ידי בית המשפט לפתיחת משפטו, ותקנה 20א כלל אינה חלה על הזמנתו להמשכי הדיון במשפטו" (ראו דברי השופט א' מצא בבש"פ 10704/02 איסקוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1) 30; י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשנ"ח) 639-637). עוד יודגש כי אפילו הפך מעצרו של נאשם לבלתי חוקי, אין בכך כדי להפוך הליכי הזמנה שהיו כשרים בשעתם לחסרי נפקות, כאילו לא היו (ראו דברי בבש"פ 9888/02 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם); וכן בבש"פ 9828/02 הנ"ל ובבש"פ 3670/01 הנ"ל). לשון אחרת, ההגנה על זכויותיו המהותיות של הנאשם היא העיקר ואילו הזכויות הדיוניות - ככל שלא נפגעות הזכויות המהותיות - הן בבחינת טפלות לעיקר.

           ראינו כי במקרה הנדון נקבע מלכתחילה מועד להקראתו של כתב האישום ליום 1.9.04. מועד זה בוטל לאחר מכן, וניתן להניח - ומכל מקום, אין עוררים על כך - כי ההזמנה לדיון זה בוצעה כדין. לעורר ניתנה, אפוא, בעוד מועד האפשרות להתכונן למשפט ולהשמעת תגובתו לכתב האישום כך שזכותו המהותית לא נפגעה. לפיכך, לא היה צורך לחזור ולהמציא לו הודעה בכתב על ההקראה ארבעה עשר ימים לפני המועד שנקבע - 8.9.04 - כמצוות תקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, ודי היה בהודעה בעל פה שנמסרה לו יום לפני כן בעת הדיון בעררו בבית המשפט העליון. מכאן, שהקראת כתב האישום ביום 8.9.04 היתה כדין ובכך נפתח משפטו. אכן, העורר היה נתון במעצר יותר מ- 30 ימים אחרי הגשתו של כתב האישום, ומשפטו לא החל, ומטעם זה שחרר אותו בית המשפט העליון מן המעצר. אולם, פגם זה אינו הופך את ההליכים שהיו כשרים בשעתם לחסרי נפקות, כאילו לא היו, ואינו שולל את סמכותו של בית המשפט המחוזי - שקמה מחדש עם פתיחתו של המשפט - לחזור ולצוות לעצור את העורר (ראו בש"פ 2179/99 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 187, 190; בש"פ 1694/99 מטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 22, 26 - 27; בש"פ 10704/02 הנ"ל; בש"פ 7287/02 הנ"ל). עם זאת, בדיון בבקשה לעצור מחדש נאשם שהוחזק במעצר שלא כחוק ושוחרר, יינתן, בין יתר השיקולים, משקל ראוי לעובדה שהנאשם היה נתון במעצר בלתי חוקי וכן לעובדה ששוחרר בינתיים ממעצרו (ראו דברי השופט א' א' לוי בבש"פ 8024/02 אלכסנדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 1441; בש"פ 2179 הנ"ל; בש"פ 10704/02 הנ"ל; בש"פ 1552/04 אבו עסא נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 2002). בית המשפט המחוזי, בהחלטת המעצר מיום 8.9.04, נתן משקל לעובדות אלה, אולם סבר כי "הסיכון הממשי הקיים לפגיעה בשלום הציבור גובר על הפגיעה במשיב [העורר - י' ט'] במקרה זה".

4.        העבירות המיוחסות למשיב מעידות על מסוכנותו הרבה. מדובר בשתי פרשיות של שוד בחבורה ובשתי פרשיות של נסיון לשוד בחבורה שלכל אחת מהן קדם תכנון מדוקדק, תוך שימוש בציוד פריצה ובאביזרים נוספים. העורר מילא תפקיד דומיננטי בכל אחת מן הפרשות וכפי שציין בית המשפט המחוזי, בהחלטת המעצר מיום 22.8.04, "היה במידה רבה הגורם המאחר את הצעירים שנטלו חלק במעשה השוד - -  - הכיר וחיבר את המעורבים כולם - - - הנהיג, לא מעט את החבורה, ובסיום מעשי השוד חילק את שלל השוד בין העבריינים שהשתתפו במעשה". במצב דברים זה, המשקל היחסי של גילו הצעיר של העורר - 24 שנים - קטן ביותר (ראו, בין היתר, בש"פ 8322/04 מדינת ישראל נ' אדרי (טרם פורסם)).

           לא מצאתי ממש גם בטענת בא כוח העורר כי העורר הופלה לרעה בהשוואה לנאשמים האחרים ששוחררו מן המעצר. גיליון המרשם הפלילי של העורר מראה, כי למרות גילו הצעיר, עומד לחובתו מספר גדול של הרשעות בעבירות מעבירות שונות: חבלה במזיד ברכב, ניסיון לכניסה למקום מגורים או תפילה, כניסה למקום מגורים או תפילה, היזק לרכוש במזיד, התפרצות למקום מגורים או תפילה, החזקת נשק שלא כדין, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה והחזקת מכשירי פריצה. משקלן של עבירות אלה, בצירוף משקלו של התפקיד המרכזי שמילא העורר בתכנון ובביצוע העבירות הנידונות, מכריע את משקל הרשעותיהם הקודמות של הנאשמים האחרים, אפילו בצירוף חלקיהם בעבירות הנדונות. בוודאי שזה המצב כאשר משווים בין העורר לבין האדם הנוסף, שעליו הוגש כתב אישום נפרד, שאין לו הרשעות קודמות. מכל מקום, אפילו היו העורר והנאשמים האחרים בגדר "שווים" דוחה בטחונו של הציבור את זכותו של הפרט לשוויון (ראו דברי בבש"פ 7496/00 רבאח נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 2146; בש"פ 1034/01 ווחידי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1) 1001). זאת ועוד, אפילו נעשתה קלקלה בעניינו של נאשם אחד אין חובה עלינו, מטעם זה בלבד, לחזור ולקלקל בעניינו של נאשם אחר (ראו דברי בבש"פ 8458/04 אברהם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 8294/04 גולן עמוס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

5.        הערר נדחה.

           ניתנה היום, ג' במרחשון תשס"ה (18.10.04).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: